למה רוב מחממי האמבטיה נהרסים (ואיך אנחנו מונעים זאת)
אמבטיות הן באמת סביבה קשה מאוד עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים רבים, טיפות מים שנופלות באופן אקראי, והטמפרטורה יכולה לעלות מרמה קרה מאוד לרמה גבוהה מאוד תוך דקות ספורות. זו סביבה אכזרית. אנחנו יוצרים את מחממי האינפרא-אדום שלנו כך שהם יוכלו לעמוד בתנאים האלה. אך רק לסמן את המכשיר כ”עמיד בפני מים” אינו מספיק. המבחן האמיתי מתרחש בחדרי הבדיקה שלנו, שבהם יש לחות גבוהה וטמפרטורות גבוהות.
המאבק נגד הלחות
העניין הוא שהלחות היא דבר ערמומי – היא לא פשוט חודרת פנימה, אלא זוחלת לאט לאט. רוב נורות האינפרא-אדום נהרסות כי קצת לחות מצליחה לחדור דרך האטמים. ברגע שהמים נוגעים בחוטי הנחושת או במגעים החשמליים, נוצרת חמצון או קצר חשמלי. כדי להילחם בזה, אנחנו משתמשים בזכוכית קוורץ ובאטמים עמידים בפני חום. אך יש להיות כנים – כל אטם נהרס בסופו של דבר. לכן אנחנו מעבירים את המכשירים שלנו דרך מבחנים קפדניים. אנחנו משתמשים בחדרי בדיקה עם לחות גבוהה וטמפרטורות גבוהות, במשך מאות שעות. אנחנו לא מחפשים רק שהמכשיר יעבור את המבחן – אנחנו מנסים לגלות את הרגע המדויק שבו האטם נהרס.
הקושי בבחירה
יש כמובן חיסרון. כדי שהמכשירים יהיו באמת עמידים בפני מים, עלינו להשתמש באטמים חזקים יותר ובמעטפת חזקה יותר. זה הופך את המחמם לגדול יותר. בנוסף, יש שכבה של חומר שמפרידה בין מקור החום לבין המשתמש. האם זה אומר שהחום שהמחמם מפיק פוחת? כן. אך אנחנו מוכנים להקריב את היעילות הקלה הזו כדי שהמחמם יחזיק מעמד שנים רבות, ולא רק חודשים. זו החלטה שאני מוכן לקבל בכל פעם.
למה אנחנו משקיעים כל כך הרבה מאמץ בבדיקות
אם הנורה נשרפת במחסן יבש, זה מעצבן. אך אם היא נשרפת באמבטיה רטובה? זו בעיה בטיחותית חמורה. אנחנו מעמידים את המכשירים שלנו בתנאים קיצוניים, כדי לוודא שהאטמים עומדים בעומס, גם לאחר שהמחמם נחשף לאדים וללחות רבה. אנחנו בודקים את הציפוי של המחמם כדי לוודא שאין סימני קילוף, וגם בודקים את החוטים החשמליים. אנחנו שולחים רק את המכשירים ששומרים על רמת חום קבועה וללא זרימת חשמל לא רצויה לאחר הבדיקות. זו הדרך היחידה שבה אני יכול לישון בשקט, בידיעה שהמחמם לא יפסיק לעבוד ברגע שהלקוח נכנס למקלחת.