למה אנחנו מעבירים את הנורות שלנו דרך “חדר העינויים” הזה?
אנחנו לא פשוט שם את הנורות בקופסה וזהו. בואו נהיה כנים: חדרי האמבטיה הם מקומות קשים מאוד עבור מכשירי אלקטרוניקה. יש שם אדי מים רבים, טיפות מים שנופלות בכל מקום, והטמפרטורות משתנות במהירות – מטמפרטורות קרות מאוד לטמפרטורות גבוהות מאוד. אם תשתמשו בנורה אינפרא-אדומה רגילה בחדר האמבטיה, סביר שהיא תפסיק לעבוד תוך כמה שבועות. לכן אנחנו מעבירים את כל הנורות דרך בדיקות של חשיפה לחום וללחות. בעצם, אנחנו מנסים להרוס אותן לפני שהן מגיעות אליכם הביתה.
המאבק נגד הלחות
מים וחשמל? שילוב לא טוב. כשחדר האמבטיה עמוס באדי מים, אדי המים מנסים לחדור דרך האטמים של הנורה. כשהם נכנסים פנימה, הם מפגעים בחלקי הנורה וגורמים להרס הבידוד שלה. זו הסיבה שנוצרים מקצרים חשמליים. כדי למנוע זאת, אנחנו שם את הנורות בחדר בעל טמפרטורה גבוהה ולחות של 95% או יותר, במשך ימים רבים. זה כמו לחקות שנים של שימוש במקלחות חמות, אך בתוך כמה שבועות בלבד.
בדיקת הנקודות החלשות
אנחנו משקיעים הרבה זמן בבדיקת המקומות בהם צינור הקוורץ נמצא ליד האטמים שמונעים חדירת מים. אנחנו מחפשים מצב שבו הלחות יוצרת “גשר” שמאפשר לחשמל לעבור במקומות שאסור לו להגיע אליהם. אם הנורה לא יכולה לעמוד ב-500 שעות של חשיפה כזו מבלי שהבידוד שלה ייפגע, היא לא טובה. אנחנו לא שולחים אותה. אנחנו גם עוקבים אחר הציפויים של הנורה, כדי לוודא שהם לא נפגעים או נכווים תחת לחץ.
החלק הקשה: חום מול מים
העניין הוא שאי אפשר פשוט לאטום את הנורה בקופסה פלסטיקית אטומה. אם האטימה חזקה מדי, החום לא יכול לצאת החוצה. הטמפרטורה הפנימית עולה, והחוטים של הנורה נשרפים מהר מדי. זו בעיה שצריך לפתור. עלינו לוודא שהנורה נשארת יבשה, אך בו זמנית יכולה “לנשום” מספיק כדי להישאר קרה. בסופו של דבר, אנחנו מעדיפים שהנורה תעמוד בבדיקות של חשיפה לחום וללחות, יותר מאשר להסתמך על המפרטים התיאורטיים שלה. כך, כשאתם מדליקים את המקלחת והחדר מתמלא באדי מים, הנורות שלכם עדיין יעבדו. בלי רעידות, בלי קצרים – רק חום.